Causality and Modern Science

by Mario Bunge

"I regard it as a truly seminal work in this field." — Professor William A. Wallace, author of Causality and Scientific Explanation This third edition of a distinguished book on the subject of causality is clear evidence that this principle continues to be an important area of philosophic enquiry.Non-technical and clearly written, this book focuses on the ontological problem of causality, with specific emphasis on the place of the causal principle in modern science. The author first defines the terminology employed and describes various formulations on the causal principle. He then examines the two primary critiques of causality, the empiricist and the romantic, as a prelude to the detailed explanation of the actual assertions of causal determination. Finally, Dr. Bunge analyzes the function of the causal principle in science, touching on such subjects as scientific law, scientific explanation, and scientific prediction. Included, also, is an appendix that offers specific replies to questions and criticisms raised upon the publication of the first edition.Now professor of philosophy and head of the Foundation and Philosophy of Science Unit at McGill University in Montreal, Dr. Mario Bunge has formerly been a full professor of theoretical physics. His observations on causality are of great interest to both scientists and humanists, as well as the general scientific and philosophic reader.

Genres: Philosophy, Science, Nonfiction, Mathematics, History

438 pages, Paperback

First published June 1, 1979

About the author

Mario Augusto Bunge fue un físico, filósofo, epistemólogo y humanista argentino; Bunge por encima de todo fue un filósofo materialista, defensor del realismo científico y de la filosofía exacta. Fue conocido por expresar públicamente su postura contraria a las pseudociencias, entre las que incluye al psicoanálisis, la praxeología, la homeopatía, la microeconomía neoclásica (u ortodoxa) entre otras, además de sus críticas contra corrientes filosóficas como el existencialismo (y, especialmente, la obra de Martin Heidegger), la fenomenología, el posmodernismo, la hermenéutica, y el feminismo filosófico.

Reviews

[Valdi Ingthorsson · Rating 5 out of 5]

I regard this book as an essential reading for anyone wanting to engage with the philosophical issue of causation. It was an important source in my PhD thesis 15 years ago and I still rely on it. It marks an early criticism of the empiricist conception of causation, and gives a really good historical account of the development of the concept of causation, especially of how its development has been influenced by various meta-philosophical trends. For instance, what happened to it when philosophy became convinced that everything must be accounted for in ways that can be confirmed by observation and mathematically quantified. It also offers a critical contrast between philosophical views of physical interactions, and how these are described by science. In particular that philosophy takes interactions to involve unidirectional influence, from one object to another, while science describes them as reciprocal, everything always affects everything mutually. This is a point that is particularly relevant for more recent attempts to develop so-called powers based causation. Anyway, the book gives a really good background to the issue of causation, and offers some cutting edge insights as well, even such that only now are getting attention by the philosophical community, e.g. by myself. Other reviewers have warned that although non-technical the book isn't really an easy read. I would like to qualify that by saying that it provides a challenge because it is extremely dense—a lot of information to process in every paragraph—but it is not confused or unclear. So, it is really admirably concise and clear, but to the point that the amount of information per page can become a little overwhelming.

[Nati Korn · Rating 5 out of 5]

בתור תלמיד לשעבר בחוג לפילוסופיה אינני מרבה לקרוא ספרים העוסקים בפילוסופיה. לא בגלל שאיני אוהב או מתעניין יותר בתחום אלא משום שעם השנים נעשיתי בררן יותר וקצר רוח. ספרים רציניים בתחום דורשים מאמץ והשקעה אינטלקטואלית ניכרת ואני מנסה קודם לקריאה לגשש ולנסות לאמוד האם הספר מצדיק את ההשקעה. לא תמיד הדבר אפשרי, ואף רצוי והכרחי לעשות ניסויים ולגוון. בכל זאת עם השנים אתה גם מגבש סוג של "טעם", או ביתר דיוק אתה מבחין אצלך במספר קוויים של העדפות. לפני כשנה ומחצה קראתי בפעם הראשונה מכתביו של מריו בונחה (1919-2020), שהיה פרופסור ארגנטינאי-קנדי לפיזיקה ופילוסופיה. ובכלל, אם להתרשם מרשימת פרסומיו הבלתי נגמרת, היה גם איש אשכולות בעל ידע בתחומים רבים ומגוונים כמדעי החברה, פוליטיקה וביולוגיה ושגם היה מספיק בטוח בעצמו על מנת לכתוב ולפרסם כמעט על כל נושא שבעולם. הספר שקראתי אז היה מאוחר יחסית (2003) ועסק בפילוסופיה ה"מערכתית" שניסח בונחה ובהשפעתה על חקירת תחומי הידע האנושי - Emergence and Convergence. התרשמתי מאוד מן הספר הקודם – מהגישה האנליטית ביקורתית של בונחה, מן הידע הרב שהפגין, מן הכתיבה הבהירה ומן המקוריות המחשבתית, וסימנתי לעצמי להמשיך לעיין בכתביו.

הפעם בחרתי לקרוא את הספר הזה, שהוא ספר "קלאסי" מוקדם יחסית שלו. הוא נכתב בשנות החמישים של המאה העשרים. אני קראתי את המהדורה השלישית שלו שיצאה ב-1978, בהדפסה משנת 2011 בהוצאת Dover המתמחה בכתבים שכבר אין עליהם זכויות יוצרים. בתום הקריאה גילית שיצאה ב 2009 מהדורה רביעית של הספר ונוספה לה הקדמה (נוספת) של המחבר, בהוצאת Routledge. דווקא היה יכול להיות מעניין לקרוא את התייחסותו של בונחה להשקפותיו הישנות לאחר כשלושים שנים ובמיוחד להבין איך הוא רואה אותן לאור ההתפתחויות שחלו בתורת הקוואנטים באותן שלושים שנים. אשתדל להשיג את ההקדמה החדשה ולקרוא בה. בכל אופן גם המהדורה השלישית מצוינת, עשירה בתוכן ומעוררת מחשבה.

הספר הזה מתמקד בנושא אחד – "עקרון הסיבתיות" (Causality), ואולי יהיה נכון יותר לומר שבונחה נוגע כאן בסוגיות רבות ומרכזיות לפילוסופיה של המדע, למדע ולפילוסופיה בכלל מתוך בחינתה של "הסיבתיות". סיבתיות היא נושא חשוב. כל אדם חושב נוטה מן הסתם להרהר בשאלות של גורל, בחירה חופשית וחיזוי העתיד ולעיתים אף מוטרד מהשלכותיהן על חיינו. בפרט, כל תלמיד אקדמי של הפילוסופיה יודע כי ה"סיבה" היא מושג מרכזי כמעט בכל תורה פילוסופית שהועמדה במרוצת הדורות. המטפיזיקה של אריסטו מבוססת כולה על מושג ה"סיבה" (על כמה סוגי סיבות שונים) ועליה התבססו דורות של פילוסופים ותורות סכולסטיות, למן העת העתיקה, דרך ימי הביניים ועד לשרידיה שניתן למצוא אף אצל הוגים מודרניים. תורת המכניקה של ניוטון צמצמה את מגוון הסיבות האריסטוטליות והציבה בקדמת הבמה את הסיבה הפועלת המכניסטית. היא יצרה מצג כי הטבע נשלט בידי סיבתיות מכאנית בלבד אך בד בבד, בצורה עקיפה, גם ערערה את מושג הסיבתיות עצמו בכך שאפשרה תנועה פנימית - אינרציאלית, פעולה הדדית (החוק השלישי) ושכללה את מושג הכח והפכה אותו לחוקיות. מאוחר יותר איבד המושג ממרכזיותו – בעיקר בשל הביקורת הידועה שהעמיד דיויד יום ובעקבותיו אסכולות פילוסופיות שלמות שהמשיכו את דרכו ובקשו לסלק את המושג, בכלל או את הריאליות שלו (פוזיטיביזם לוגי, פנומנליזם, נאו-קאנטיאנים פילוסופים של המדע והלשון, לוגיקאנים ועוד). אך גם בשל ביקורות של הוגים רומנטיים שראו בעולם יש הוליסטי שכל פעולה בו היא הדדית ומושפעת מאינספור גורמים ובכך שללו מן המושג "סיבה" את האפקטיביות המתודולוגית ואת כוחו ההסברי.

ככל מושג פילוסופי ששרד לאורך הדורות חלו גם במושג "סיבה" במרוצת השנים שינויים רבים, לרבות שינויי משמעות מהותיים. בנוסף בשפות רבות (לרבות העברית) אין הפרדה מספקת בין "סיבה" (reason) שהיא מושג אפיסטמולוגי/רציונאלי/הסברי ל"גורם" (cause) שהוא מושג אונטולוגי המייצג סוג של התהוות ממשית בעולם. מכאן שהמושג "סיבה" הוא מושג מעורפל. בונחה מספק הגדרה משלו למושג, הגדרה שלדעתו אינה מושלמת ואולי עוד תשתנה, אבל היא כללית מספיק ומצד שני מדויקת במידה, הגדרה המנפה ממנו טעויות שנספחו לניסיונות הגדרה קודמים שלו. בונחה מעיד על עצמו שהוא אינו לוקה במאניה להגדרות ומניח שאי אפשר להגדיר ולהוכיח הכל ושאין בכך בעיה (אחרת נסתבך במעגליות או ברגרסיות אינסופיות). הוא אינו רוצה להפוך לדון קישוט הנלחם בטחנות רוח של שימושים שגורים במושגים אך הוא גם אינו מתיירא מתיקון של טעויות ואין לו דרך להימנע מלהניח בסיס בהיר כלשהו לדיון. מה שכן, ניתן לראות את הספר עצמו כהתעסקות מדוקדקת, רבת אספקטים (היסטוריים, לוגיים, מדעיים) בהגדרה שמספק בונחה בפתיחת חיבורו תוך שהיא נבחנת מזוויות מגוונות ושונות – היא מהווה ציר לבחינתו של בונחה את המושג. בתחילה מוסברת ההגדרה והיא גם מושווית להגדרות מקובלות אחרות אותן פוסל בונחה. לאחר מכן הוא בוחן את שתי הביקורות המרכזיות שביקשו לסלק את המוגש – זו האמפיריציסטית/פוזיטיביסטית וזו הרומנטית/הוליסטית. בהמשך נבחנים היחסים שבין מושג הסיבתיות למושגים מרכזיים אחרים שמבחינה מסורתית או רציונלית נראה כי יש לו נגיעה אליהם: סיבות מרובות ומורכבות, ייצוגים פורמליים של סיבתיות (משוואות מתמטיות, ייצוגים לוגיים), בידוד, רגרסיה אינסופית, רציפות, קדימות בזמן, הדדיות, חיצוניות ונבדלות, חדשנות, רציונליות, חוקיות מדעית, חופש, חיזוי מדעי, ודאות, כוח הסברי ועוד... הסיבתיות נבחנת בהקשרים מדעיים שונים ומגוונים ומובאות דוגמאות רבות מתחומים שונים. בראש ובראשונה מתחומי הפיסיקה והלוגיקה בהן התמחה בונחה אך לא נפקד גם מקומן של הכימיה, הביולוגיה ובעיקר ההיסטוריה ומדעי החברה (בונחה דוחה את ההבחנה הנפוצה שבין מדעים מדויקים למדעי החברה ומספק לכך כמה נימוקים תוך כדי הדיון בסיבתיות). בתוך כך אנו לומדים רבות גם על השקפותיו של בונחה בתחומי הפילוסופיה של המדע, המדע והמטאפיזיקה. בונחה אינו עוסק רק בניתוח פורמלי וסמנטי של מושגים אלא מספק בפתיחת רוב הפרקים גם סקירה היסטורית של הרעיונות הנידונים.

ביסודה של כל תיאוריה (פילוסופית ובכלל) נמצאות (גם אם אינן מנוסחות) הנחות יסוד והשקפות מטאפיזיות. ביתר דיוק, הנחות אלו משתלבות בעבודה המדעית, "... פילוסופיה אינה מתנשאת מעל למדע או עומדת בבסיסו אלא, היא חלק מן החומר ממנו עשוי מחקר מדעי." (223) מהן הנחותיו של בונחה? ראשית בדיוק זה – שאין בעיה עם הנחות ואקסיומות שאינן מוכחות. בונחה יכול לנמק את הנחותיו אך מוותר על הצורך הכפייתי לבסס כל דבר.

בנוסף, בונחה הוא ריאליסט – כלומר הוא מאמין שאכן קיים "שם" משהו ושהמשהו הזה מתנהג בחוקיות. בפרט הוא מניח כי יחס הסיבתיות הוא ביטוי של יחסים ממשיים – "כי עבודה זו מניחה שככל שעקרון הסיבתיות אכן עובד, הוא משקף לא רק תכונה אופיינית של יחסנו הקוגניטיבי למציאות, אלא תכונה של המציאות עצמה, מה שמסביר את התמקדותי בסטטוס האונטולוגי של הסיבתיות." (58) עבורו "ההכרה שקשרים יצרניים, וביניהם כאלו מהטיפוס הסיבתי ,אכן קיימים בעולם החיצוני, היא גישה, שאינה אנתרופומורפית בעליל ומעבר לכך עוזרת להימנע ממלכודות הסובייקטיביזם – הן בצורתו הסנסיונליסטית (כל שקיים הם רשמי חושים – נ.ק.) והן בצורתו הספיריטואליסטית." (334) אפיסטמולוגיה ריאליסטית, לדעתו של בונחה, היא מתגמלת מבחינה היוריסטית. "בעוד שסובייקטיביזם מוביל לספקולציות סטריליות, ריאליזם כופה עלינו להעשיר את הניסיון ולבקר תיאוריות." (362). מבחינתו אין להסתפק בפורמליזם או בדדוקציה. אלא הם רק כלי עזר למחקר אמפירי. "אין זה מעניינה של לוגיקה פורמלית להרים את הצעיפים המסתירים את פני העולם, אלא עניינה להשחיז את הכילים הרציונליים שבעזרתם מלאכה כזו מתבצעת על-ידי המדעים." (241) מלבד תחביר, הבנה מחייבת הקשר.

ועוד מניח בונחה עיקרון של דטרמיניזם מבוסס חוקיות שהוא שילוב של שני עקרונות: האחד, העיקרון הגנרטיבי – אין דבר היכול לנבוע מתוך הלא-כלום ואין דבר היכול להפוך בשלמותו ללא-כלום; השני עקרון החוקיות – שום דבר אינו קורא באופן שאינו "מציית" לחוקיות כלומר בצורה אקראית לחלוטין. (אך חוקי הטבע אינם כופים עצמם על הדברים, הם רק ביטוי או ניסוח להתנהגות על פי חוקיות המאפיינת את העולם הריאלי). הדטרמיניזם הזה מעניין את בונחה פשוט מפני "שהוא הדבר אותו מבקש המדע לכונן." (22) מכאן שבונחה מקבל סוגים רבים ושונים של דטרמיניזם אך אינו מכיר בקסמים, ניסים ודוחה סוג אחד של דטרמיניזם, דהיינו פטאליזם (היקבעות מראש לפי הכרעתה של ישות אלוהית, למשל).

לדעת בונחה גישות פוזיטיביסטיות או פנומנולוגיות למדע, המסתפקות בתיאורים ומדירות פרשנויות, מצמצמות את תחום השפעתו של זה רק ככלי עזר להשתלטות על הטבע והופכות אותו לאינסטרומנט לטכנולוגיה או לארגון הידע. בעוד הן מתירות את שאלות ה"למה", את ההסבר, את המשמעות לתיאולוגיה (284). בונחה דוחה פילוסופיות אלה ומבקש להשיב למדע את כוחו ההסברי באמצעות הדטרמיניזם בעל החוקיות שרק אחד מן המאפיינים שניתן לזהות בו הוא הסיבתיות.

הגדרתו של בונחה למושג הסיבתיות על רגל אחת:
1. סיבתיות היא שינוי החל באובייקט (מערכת מסוימת) בשל גורמים הניתנים לאפיון כחיצוניים למערכת.
2. השי��וי הוא בעל אופי גנרטיבי, כלומר הסיבה גורמת להתרחשות במסובב ולא רק מתלווה אליו או קובעת אותו.
3. נדרש שיהיה ניתן להזניח קשרים אחרים הקיימים לסיבה ולתוצאה, כלומר שניתן יהיה להחשיב את התהליך כמבודד.
4. נדרש שניתן יהיה לאפיין את התהליך כחד צדדי, כלומר להזניח תגובות הדדיות.
5. נדרש שבין הסיבה למסובב יהיה יחס ייחודי (unique).

בונחה ממשיך ומדגים כי אף אחד מן התנאים הנ"ל אינו מתקיים בצורה מוחלטת במציאות. אין מערכת שהיא מבודדת לחלוטין, אין תהליך שאינו תלוי הדדית בתהליכים אחרים או בלא תגובות נגד (כלומר הביקורת הרומנטית היא נכונה באופן כללי – אך לדעת בונחה אין סיבה שהיא תסלק את המושג), השינוי הוא כמעט תמיד קומבינציה של מחולל חיצוני (או גם פנימי) עם תהליכים ומנגנונים פנימיים. הנקודה היא שבונחה אינו חושב כי עובדה זו מסלקת את המושג סיבתיות. לדעתו המושג חיוני למדע, ותורם הן מבחינה מחקרית, הן מבחינה יישומית הן מבחינה תאורטית והן מבחינה הסברית. יש רק להכיר במגבלותיו ובכך שהוא אינו מושג אידיאלי אלא תמיד קירוב, תמיד מוגבל (במשך, במקום), תמיד רק חלק מתהליך ותמיד ניתן לאפיון רק ברמות מסוימות של התהליך (לדוגמא יחס סיבתי ברמה החברתית יכול במקביל לא להיות קיים ברמה הפיזיקלית).

ומכאן שהמחקר המדעי מניח דטרמיניזם (היקבעות) המתבטא בחוקיות, אבל דטרמיניזם סיבתי הוא רק סוג היקבעות אחד ממגוון רחב (ושעשוי עוד להתרחב) של סוגי היקבעויות. היקבעויות אחרות שניתן לזהות הן: היקבעות עצמית, תלות הדדית, היקבעות מכאנית, היקבעות סטטיסטית, היקבעות מבנית והיקבעות דיאלקטית.

נקודה חשובה היא ההשפעה שיש לתפיסה מצמצמת (אבל לא מסלקת), כזו של בונחה, את הדטרמיניזם הסיבתי על מדעי האדם ותפישת החופש. "דטרמיניזם סיבתי (כלומר של סיבות חיצוניות נ.ק.) מוביל להגזמה בחשיבותה של הסביבה ובחשיבותו של מאבק הנסיבות; הוא מציע תמונה מעוותת של האדם כצעצוע פאסיבי לחסדי כוחות שלא ניתן להתגבר עליהם, טבעיים (למשל גיאוגרפיה) או מלאכותיים (החברה למשל). בעייני גישה זו, שהיא קונפורמיסטית בעיקרה, החירות היא לרוב אשליה, מאחר והיא נתפסת רק כערך שלילי, כלומר, כהעדרם (הבלתי אפשרי) של כבלים; היא נתפסת כ'חופש מ' ולא כ'חופש ל' המתאפיין בהיקבעות עצמית self determination פעילה ובסופו של דבר מתכננת מתוך מודעות. ברגע שהיקבעות עצמית נלקחת בחשבון, ככל שמקדימים להבין ששום דבר אינו נקבע לחלוטין רק בשל תנאים חיצוניים, חשובים ככל שיהיו, מרכיב של יוזמה מאיר את הסצנה ההיסטורית ... יוזמה שהיא קונסיסטנטית עם דטרמיניזם מדעי. החירות נראית אז כערך חיובי, כלומר כיוזמה אקטיבית להשיג היקבעות עצמית אופטימלית, והפטליזם נראה רק כחלום רע." (194-195) "חופש, הרחוק מלהיות שלילתה של ההיקבעות, הוא צורה שלה: הוא ניצחון ההיקבעות העצמית מונחית החוקים על דחפים ואילוצים חיצוניים (שבעצמם מתאימים לחוקים אחרים)." (107)

ניתן לומר מספר דברים חיוביים על כתיבתו של בונחה. ראשית הוא מבקש להיות מובן. בניגוד לפילוסופים שהצליחו להעמיד רק תיאוריות מעורפלות או מיסטיות הוא דוגל באנליטיות ובביקורתיות. בניגוד לפילוסופים מתנשאים המבקשים לכונן תורת סוד ועל כן משתמשים במכוון בשפה מסובכת, הרי שהוא מנסה להבהיר דברים, כותב בתמציתיות אך אינו חושש לחזור על דברים, לצרף מראי מקום ולספק שפע דוגמאות. הספר הוא בעל תכנית סדורה. למרות שפע הדקויות, סטיות לכאורה מהנושא וחידודי דברים וההבהרות הספר גם מסודר ועקבי. בונחה מפרט כל דבר, לכאורה אין צורך להכיר כל תחום שהוא מציין או להיות בעל ידע מוקדם, הוא גם טוען כי כל נוסחה מתמטית או לוגית מוסברת גם במילים שוות לכל נפש. זה נכון אך יש כאן גם מורכבות רבה בנושאים הנידונים. הספר אינו ספר קל – יש לחזור ולקרוא כל פסקה ולהתאמץ להבין דברים. כך שידע מוקדם בפילוסופיה, פיזיקה, בעיקר בתורת הקוואנטים, יחסות ולוגיקה בהחלט מסייע רבות. בהחלט לא מדובר בספר מדע פופולרי או במבוא לפילוסופיה.

אני מצאתי את הספר כמתגמל, למרות שצריך להשקיע כאן בקריאה איטית ולמרות שצריך להתאמץ לעיתים בכדי להבין את דבריו של בונחה. זאת הן בשל חדשנותו של בונחה והן בשל אינסוף הביקורות הקטנות שלו על כל אספקט של סיבתיות שהוא נוגע בו. למרות שהרעיון המרכזי הוא תמציתי למדי, הרי שהרווח האמתי מן הקריאה הוא העושר בידע ובביקורת שמפגין בונחה ומגוון הנושאים שהוא מלמד אותנו בעקיפין מתוך התחום הנרחב של הפילוסופיה של המדע. בצורה זו אנו גם מפנימים את עקרונותיו, גם מעשירים את הידע שלנו ובעיקר זוכים בהסתכלות שונה ומקורית על דברים. בהחלט אשתדל לקרוא עוד משפע הספרים והפרסומים שהשאיר אחריו.

[Jonathan Hockey · Rating 3 out of 5]

There are some important ideas in this book. But he goes over the same point so many times, and cloaks it in complicated examples to make it seem more ingenious than it in fact is. Causality is one form of determination in science. Neither does it work for all phenomena nor can it be done away with completely in favour of a purely descriptive approach. We need explanatory frameworks in science, and we always have them. The pretence we can do without such frameworks is simply that, a pretence. A false pretence to sway people away from questioning the assumptions at the basis of those frameworks. Science does not want competitors in its growing monopoly at understanding reality, ontology, etc, and this is how it disposes of potential competitors. By ridiculing people who question its basic assumptions with the riposte, science doesn't have any basic assumptions, its just a description of reality. Its a totalitarian kind of tactic, that Bunge seems blissfully unaware of the motivation behind it. Because he also wants to draw off the power of the monolith of science, and worship at its feet. And this is why he has to make his point in such a roundabout way, so he can disguise the fact, he wants science to be our only source for general determinations about reality, causality being one of which. When he provides absolutely no justification for why science should get this privilege, and why we should not just be left as human knowers of reality to use these determinations for ourselves, without having to put the stamp of "science" on them.

[Abdullah]

The book is tough and dense. Full of mathematical equations. I found it difficult to read. Therefore I won’t rate it.

[Nattapon Chotsisuparat · Rating 3 out of 5]

Causality and Modern Science by Mario Bunge.

I tried to read this book, but it's really hard to read. Don't get me wrong. I'm not saying this is not a good book, I'm saying I have a hard time trying to read it. The first part of this book tries to clarify what causation means. We have to clarify everything before we explore more, okay, I got it, but I got confused by this part. What is the difference between causation, determination, causalism, and determinism? I'm still confused.

[Paul · Rating 4 out of 5]

Great discussion of the concept of causality in science. While it is labeled as nontechnical (and I guess it is because it is non-mathematical), it is by no means an easy read. That said, it has influenced my thinking and has changed the way that I write about causality, experimental design and science.

[Kuan Wang · Rating 4 out of 5]

I found it's quite difficult to read although it's indeed non-technical. It's a defense and explanation for aspects of causalism. It would be more beneficial if you read this book with knowledge of empiricism, and other schools of causalism, while I would say the argument on such topics is a bottomless pit.